<h1>סמ"ק מצוריך סימן רע"ג</h1>
<h2>דף כב.</h2>
וכשם שניזונת בחייו כך ניזונת לאחר מיתתו עד שתתבע כל כתובתה בבית דיןא) או עד שתתפייס לינשאב). א)0אבל אם שמרה קצת מכתובה אפילו מן התוספות לא אבדה מזונותיה ורב עביד עובד' כרבי מאיר דאמר כך, לשון תו'. ב)0בשם ר"י מקורביל דאלמנה שלא תבעה ולא נשבעה על כתובת' בן שלה יכול ליקח מה שיש לה בלא רשותה כל זמן שלא נשבעה, ל' תו'. וכן אם מכרה כתובתה כולה או משכנה כתובתה או עשתה כתובתה אפותיקי והוא שתאמר פה (תגר) [תגבה] (תקנה) חובך אין לה מזונות מן היורשין אבל אם (מסיק) מכרה מקצתה יש לה מזונות. עכ"ל ס"ג (לאוין סי' פ"א).
<h2>דף כד.</h2>
שלא למנוע שאר דכתיב (שמות כ"א) שארה כסותה ועונתה וגו' שארה פי' מזונות. מתוך שיטת התלמוד (כתובות דף מ"ז) למדנו שכל תנא (הד) הזהיר בארצו לפי עניין הארץ שהיה דר בה (עיין כתובות דף ס"ה) אם כן עכשיו ראוי לדון שפוסקין לה בכל יום שתי סעודות בינונית של בני אדם הדרים באותה העיר ואין משערין לה כחולה וכגרגרנית ומאותו מאכל שרגילים בני אדם של אותה העיר לאכול, וכן פוסקין לה מעט יין לשתות אם היה מנהג המקום ששותות הנשים יין באותו מקום, ופוסקין לה ג' סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום. ואומר שם התלמוד (דף ס"ד) שנותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כגון כיבוס נשים ומרחץ ואם היתה מנקת פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה ואמר ר' יהושע בן לוי נותנין לה יין שהיין יפה לחלבא). ורבינו אליהו (שם דף ס"ג תוספות ד"ה באומר) היה אומר שחייב אדם להשכיר עצמו כדי לפרנס אשתו כמו שכתוב בספר הכתובה אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנסב). ומה שאמרנו מזונות וכסות זהו דווקא בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו. כתב רבינו משה ז"ל (הלכות אישות פי"ב הי"א) למי שהיה עני ביותר ואינו יכול להספיק לה אפילו לחם כופין אותו להוציאה ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתןג). א)0ונותן לה מטה ומפץ ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כיפה לראשה וחגורה למתניה ומנעלים לרגליה, עכ"ל ס"ג (ל"ת סי פ"א). מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכיפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד שחופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד בפחות בכל הרדידים ואם היה עשיר נותן לה רדיד לפי עשרו כדי שתצא לבית האובל או לבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כן עושין לה שאינה בבית הסוהר שלא תצא ושלא תבא אבל גנאי הוא לאשה שתהא יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת או פעמיים בחדש כפי הצורך שאין יופי לאשה אלא לישב בביתה, לשון מיימון (הלכות אישות פי"ג ה' י"א). ונותן לה בגדים מנ' זוז לשנה זוזי מדינה שזוז צורי שוה שמונה מהם ואינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים אבל נותן לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיה בימות החמה והשחקים שהן מותר הכסות הרי הן שלה כדי שתתכסה בהן בימי נידותה, עכ"ל ס"ג (שם). ב)0ובכל עניין בין שהוא עני בין שהוא עשיר אין יכול למכור בגדי אשתו ואף לא למשכנם כדאיתא בפרק הגוזל (ב"ק ק"ב) אחד המקדיש ואחד המעריך אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ומדקאמר אין לו משמע בכל עניין ואם משכנה בגדיה בשביל מזונותיה הבעל חייב לפדותם אם לא שאמר פסקתי לך מזונות ממקום אחר נאמן בשבועתו ואינו חייב לפדותם ומה שיש בכתובות (דף ק"ז) הלך אחד במדינת הים ובא אחר ופרנס את אשתו הניח מעותיו על הקרן הצבי ר"ל שאמר אני מלוה לבעליך והוא יפרע לי בטוב אבל אם אמר אני מלוה לך ואת תפרעי לי (או) [אז] הבעל חייב לפרוע אם לא שנשבע שהניח לה מעות למזונותיה אבל אם לא נשבע חייב לפרוע כי המלוה יתבע לאשה ו[ה]אשה תתבע לבעלה והני מילי כשלותה שלא בבית דין אבל אם לותה בבית דין אין יכול לומר ספקתי לך [מזונות] וצריך לפרוע בכל ענין כדאיתא לשם (דף ק"ז) שמקשה הממאנת וכו' אין לה מזונות ומשנה שלותה בבית דין ומקשה הספר השתא הוא בעי לגרשה ויש לה מזונות אל[מ]א דוקא זאת אינו חייב במזונותיה לפרוע מה שלותה בבית דין משום [שרוצה] לגרשה אבל אחרת שאינה רוצה לגרשה (אינו) חייב לפרוע מה שלותה בבית דין. הגה"ה (שם) יש אומרים [לא] יפרע הבעל אלא אם כן לותה בבית דין והיינו דוקא כשאין המפרנס מוחזק משל הבעל אבל אם מוחזק הוא אין צריך פסק דין, עכ"ה לשון תשב"ץ (סי תנ"ט). ג)0בשם ר"י מקורביל נמצא כי נהגו איש להשכיר ולכופו עבור מזונות אשתו ואם לא יספיק והיא תמצא מלוים שילוו לה בפני בית דין יפרעם האיש כשתשיג ידו מלבד פרנסתו ומחייתו ובלבד שתהא היא נוהגת עמו כדין וכשורה ואיכא קצת לדמויי להא דעולה עמו ואינה יורדת עמו [כתובות ס"א ע"א] ולהא דבזמן שהנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים [שם ק"ח ע"ב] רוצה לומר דכל שכן שיש לדחותו עבור אשתו ולהניח בידה הנכסים אם הן מועטין שאינם יכולים להספיק שניהם לפי ראיית חכמים אך שיש להתבונן לעשות לאשה לפי דרכה אם דרכה לחזור ולהשתכר או אם דרכה לישב בביתה בכבוד לפי ראות חכמי הדור, עכ"ל תו' (עיין בתשבץ סימן תנ"ט). בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שאוכל עמה מלילי שבת ללילי שבת. עכ"ל המיימון (הלכות אישות פי"ב הי"ב).
